כיבוד הורים-תכל'ס, איך עושים את זה?

 

השלב הראשון (ויש אומרים שהקשה ביותר) הוא "לרדת ממגדל הפיקוח".

 

הרמב"ם כותב בהלכות ממרים:

ג  אֵיזֶה הוּא מוֹרָא, וְאֵיזֶה הוּא כָּבוד:  מוֹרָא לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו...

 

את רוב הכללים אפשר להבין בקלות. לא יושבים במקום של ההורים, לא סותרים את דבריהם וכו'.

אבל מה זה "לא יעמוד במקומו"? וכי יש לאבא או אמא מקום קבוע שבו הם עומדים? "המרצפות של אבא, נא ללכת מסביב"?

 

כדי להבין את דברי הרמב"ם נעזר בדברי המשנה המוכרת במסכת אבות "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" כלומר- אסור לי לשפוט את חברי עד שאגיע למקומו, עד שאבין בדיוק מה עבר עליו, באיזה מצב הוא היה כשעשה את המעשה השלילי, ורק אז אוכל לשפוט אותו.

 

אבל מול ההורים שלנו יש לנו ציווי – "לא יעמוד במקומו". אסור לי להגיע למצב שבו אני עומד במקום של ההורים שלי ומסוגל לשפוט אותם. מול ההורים- אני לא בעמדה שיפוטית. לא שופט אותם על איך שהם חינכו אותי, על איך שהם מקבלים אותי או את בן הזוג שלי, לא שופטת את הערכים שחשובים להם גם אם אני ממש לא מאמינה בהם, לא שופטת. בכלום.

 

מי שהיה פעם בבית משפט בוודאי מכיר את סידור המקומות באולם. השופט יושב על במה מוגבהת, ומסתכל מלמעלה על התובע והנתבע, ושופט אותם, מחליט מי צודק ומי הטועה. העמדה הזו, "מלמעלה" היא בדיוק ההיפך מכיבוד הורים. ההורים שלנו, יהיו מי שיהיו, הם מעלינו, ואנחנו מסתכלים עליהם מלמטה.

 

שיפוטיות כלפי ההורים לא חייבת להיות דווקא שלילית- "את לא מקשיבה לי מספיק" "אתם לא נותנים לי..." "הזוגיות שלכם גרועה" וכו'. גם אמירה כמו "האוכל שבישלת טעים" יכולה לבוא מעמדת נפש שיפוטית, מלמעלה, כאילו אני שופטת את הבישול של אמא שלי ונותנת לה ציונים על הביצועים...

 

די נו... אז איך נדע אם מה שאנחנו אומרים הוא "מלמעלה" ומשיפוטי או מהעמדה הנכונה של ילד מול הוריו- מלמטה?

 

זה באמת עניין המסור ללב. אדם צריך להיות אמיתי ונקי עם עצמו ולבדוק היטב מאיפה הוא מדבר עם ההורים שלו, מה העמדה הנפשית שלו כלפיהם. "עיקר הכבוד- בלב" פחות מה אומרים ומה עושים, ויותר מה העמדה הנפשית הפנימית מולם. ותתפלאו- ההורים מרגישים מצוין באיזו עמדה נפשית אנחנו... (וההורים שכאן בוודאי מבינים על מה אני מדברת).

 

אנחנו חיים בתרבות שכל הזמן שופטת. אנחנו שופטים את עצמינו, את חברינו, את מנהיגנו ובעיקר- את ההורים שלנו. שופטים ומאשימים. יש בשיפוטיות הזו רווחים לא מעטים, כמו ההרגשה שאני טובה יותר מהורי, המחשבה שהם אשמים בדברים הרעים שיש בי ובאחים שלי ולא אנחנו ועוד ועוד. אלא שהרווחים המדומים האלה אינם נכונים, ובדרך כלל תוקעים אותנו עוד יותר עמוק בבוץ...

 

צריך לעשות מאמץ להגיע לעמדה המכבדת והנכונה מול ההורים. לרדת מלמעלה, ולהפסיק לשפוט האם הם הגיבו נכון למה שסיפרנו להם, אם הם חינכו אותנו טוב, נתנו מספיק? נתנו יותר מדי? להיות מלמטה מולם, מכבדים אותם מאוד רק בגלל שהם ההורים שלנו, שהרו אותנו ונתנו לנו את מתנת החיים.

ומהו השלב הבא?

 

"אם לא תכין שיעורים, לא תוכל לשחק במחשב"

"אם תריבו על המשחק הזה, שניכם לא תוכלו לשחק בו"

"אם לא תאכל את החמין, לא תקבל קולה"

פנינים אלו ורבות כמותן שגורות מן הסתם בפיהם של רוב הקוראים שהם הורים לילדים. מה לעשות, מבחן התוצאה מראה ששיטת הענישה מאוד עוזרת לנו לחנך את הילדים ולגרום להם לעשות מה שאנחנו אומרים- לא לריב, להכין שיעורים, לאכול את האוכל וכולי.

מעניין שפעמים רבות אנחנו משתמשים בלי לשים לב באותם כלים מול... ההורים שלנו!

 

מכירים את ההורים הבריאותיים האלה, שאצלם רק תמר זה ממתק לגיטימי?

הם הולכים להתארח בשבת אצל סבא וסבתא המפנקים- ואומרים להם שלא יתנו לנכדים ממתקים.

סבא וסבתא משתדלים, אבל אם הסבים אינם ממושמעים מספיק, יש לזה תוצאות לא נעימות...

מה לעשות, אומרים ההורים, אנחנו פשוט לא יכולים לבוא אליכם ככה… נבוא אליכם בשמחה כשתלמדו איך להתנהג עם הילדים שלנו.  סבא-סבתא מבינים את הרעיון ומתיישרים לפי מה שאמרו להם לעשות. ממש חינוך למופת!

 

הלו?

התבלבלנו…

מי מחנך את מי?

בטעות נעמדנו במקום המחנך מול ההורים שלנו, ואנחנו מתגמלים התנהגות טובה ומענישים על התנהגות 'לא טובה'? במקום לכבד את ההורים שלנו אנחנו בעמדה חינוכית מולם, שופטים את ההתנהגות שלהם ומענישים אותם כשהם לא מתנהגים 'יפה'?

 

וזה חוזר על עצמו בכל כך הרבה פנים. ילדה שלא מוכנה לשתף את אמא שלה במה שקורה לה כי התגובה של האמא בפעם האחרונה לא מצאה חן בעיניה. נערה שהפסיקה לעזור בנקיון הבית כי אמא שלה לא מספיק מפרגנת לה על זה, נערה שלא חוזרת הביתה מהאולפנא בשבתות כי 'האווירה בבית לחוצה מדי' (מבטיחה לכם, סיפור אמיתי) ועוד דרכים יצירתיות לעצב את ההתנהלות של ההורים עד שתתאים לילדים ולסולם הערכים שלהם. וברוב הפעמים, אפילו בלי להיות מודעים שמה שאנחנו עושים הוא לנסות לחנך אותם. זה נראה לנו תוצאה טבעית של מה שההורים עשו...

 

ובכן- אין לי מושג האם האמא שלא מפרגנת לביתה המנקה הגיבה נכון, ואם זה בסדר שסבים וסבתות יתנו ממתקים לנכדים כאילו אין מחר (ואין חורים בשיניים בעולם), מה שבטוח הוא שכשאני, כילד, שופט ומעניש את ההורים שלי על ההתנהגות שלהם אני ממש ממש לא במקום הנכון והבריא שלי מולם. אני לגמרי מלמעלה, חוסם את זרימת השפע האלוקי שמגיע אלי דרך ההורים שלי.

 

לא להעניש את ההורים זה פועל יוצא מלרדת ממגדל הפיקוח והשיפוט. ולכן השלב המעשי הראשון בכיבוד הורים הוא להפסיק לשפוט ולהפסיק להעניש.

שנצליח!

המדרגה הבאה היא לכבד אותם.

רצינית? אז על מה דיברנו עד עכשיו?

עד עכשיו אמרנו מה לא לעשות. לא לשפוט, לא להעניש...

היום נבין מה כן.

 

הבסיס לכיבוד הורים הוא הכרת הטוב. הם טרחו בשבילי הרבה כדי לגדל אותי, ולכן ראוי שאני לפחות אנסה להחזיר להם טובה.

בעל ספר החינוך כותב על מצוות כיבוד הורים:

"משורשי מצוה זו: שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל עבודה ותועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו".

                                                                                     (ספר החינוך לג - מצות כיבוד אב ואם)

 

זה בסיס, זה הכי פשוט.

 

בן אחד פנה לאבא שלו בגיל 16, כשהוא התחיל לעבוד, ואמר לו: "תגיד לי כמה כסף הוצאת עלי מאז שנולדתי, ואני אחזיר לך הכל!" האבא הנהן בסלחנות ואמר, בסדר, בסדר…

הרי גם לו יצויר שנצליח איך שהוא לחשבן את מחירם של הטיטולים, המטרנות, הבגדים, המעון, הלימודים וכו' וכו', איך נתמחר שעה של דאגה? לילה ללא שינה? תשעה חודשי הריון?? ברור לכולנו שבשורה התחתונה, אין דרך להחזיר להורים את מה שעשו עבורנו… אנחנו כל החיים חייבים להם.

 

ולמה ההבנה הזו חשובה?

כי היא משפיעה על העמדה הנפשית שלנו בכיבוד הורים. כשאמא שלי מבקשת ממני לעשות משהו, התגובה שלי אחרת לגמרי אם אני מרגישה בעלת חוב מולה או לא. ואפילו אם אני לא אעשה מה שהיא רצתה, הדרך שבה אני אומר את זה תהיה אחרת לגמרי. לא 'את עם הדרישות המוגזמות שלך, למה נראה לך שאני אמורה לעשות בשבילך את זה' אלא 'אני מצטערת, הייתי ממש שמחה לעשות את מה שביקשת אבל אני לא יכולה. אולי יש משהו אחר שאני כן יכולה לעשות שישמח אותך?'

מתוך העמדה הנפשית של 'בעל חוב' אנחנו מבינים מה זה לכבד- 'לעשות להם כל עבודה ותועלת שיוכל'. כשאני חייב למישהו אני עושה את המקסימום שאני מסוגל, מתוך הבנה שתמיד אני צריך לעשות יותר.

 

ואם ההורים שלו רוצים שנבוא לאירוע משפחתי בקצה העולם, חייבים לעשות את זה? זה לא מוגזם?

"כל עבודה ותועלת שיוכל" ההגדרה פה היא גמישה, כמה שאדם יכול. את יודעת בפנים אם את יכולה לעשות את זה או לא. הרעיון הוא שכשאת מבינה את "מערך החובות" שלך מולם זה משפיע בוודאי על הכוחות שא  ת מוכנה להשקיע בלכבד אותם וממילא גם על היכולת שלך…

 

שנזכה לכבד באמת!

 (נכתב ע"י אסתר סולטן, תלמידה של אהובה)

שלב שלישי ואחרון במדריך המעשי לכיבוד הורים:

 

אחרי שירדנו ממגדל הפיקוח, הפסקנו לשפוט ולהעניש את ההורים שלנו, התקדמנו מ'סור מרע' אל ה'עשה טוב'- וואנחנו מכבדים את ההורים שלנו מתוך הכרת הטוב בסיסית, ולפי מה שמכובד בעיניהם,

מה נשאר?

לינוק חיים. להתייעץ.

להתייעץ?

"ואם ההורים שלי לא כאלה חכמים? אני יודעת הרבה יותר מהם ברוב התחומים בחיי…"

"אמא שלי בכלל לא בקטע של לתת עצות. מספיק קשה לה עם עצמה…."

יכול להיות. אבל מי שהפנים את ההבנה שההורים שלו הם מתנה אלוקית מדוייקת לטובתו, שהם מקור חייו, ינסה תמיד לינוק מהם עוד חיים. להתייעץ בכל שאלה שמתעוררת, לבקש לשמוע עוד תובנה מצמיחה ובונה.

מצרפת פה כמה סיפורים (אמיתיים!) שמהן אפשר להבין מה זה אומר לינוק חיים מההורים, וכמה חיים זה מוסיף לכל המשפחה.

 

נערה אחת סיפרה שאמא שלה בדיכאון. שוכבת במיטה כל היום ולא מתפקדת. מה לעשות? אהובה אמרה לה- לכי תתייעצי איתה בכל בעיה שיש לך. יושבת בחורה ליד המיטה של אמא שלה ומתלבטת 'אז הבחור שאני יוצאת איתו אמר ככה וככה. מה דעתך? נכון לתת לזה עוד צ'אנס?' בהתחלה האמא שכבה במיטה ושתקה. עם הזמן היא התחילה לענות לשאלות של ביתה פה ושם, עד שיצאה לחלוטין מהדיכאון וחזרה לתפקד. כשהילד הוא ילד- ההורה הוא הורה. כשהילד נמצא במצב של יניקה מההורים- ההורים חוזרים למקומם, למעלה.

 

חברה שלי נישאה לבחור מרקע תרבותי ודתי שונה מאוד משלה. מערכת היחסים עם האמא שלו היתה לא פשוטה בלשון המעטה, החל מהתנהגויות שונות ממש (למשל לבוא לישון במיטה עם הזוג הצעיר והנכדה המתוקה…) וכלה בהערות ביקורתיות וזילזול בוטה בכל מה שיקר וקדוש לכלה.

'היה לי ברור שלא סתם הקב"ה שם לי את האישה הזו בחיים שלי. בטוח יש לי מה ללמוד ממנה. אני עוד לא יודעת מה בדיוק, אבל לא יכול להיות שה' סתם הפגיש אותי איתה'. בכל שאלה שהתעוררה בבית- גדולה כקטנה, מיד הרמתי טלפון לחמותי. 'מה את אומרת? איך נכון לסדר את הארון? איך להגיב לילדה בסיטואציה הזו? ' ועוד ועוד. מערכת היחסים בינינו התהפכה לחלוטין. כמה אהבה, כמה איכפתיות, כמה קירבה נוצרה בינינו. וכן, גם כבוד לדרך השונה שבחרנו ללכת בה.

 

כשתינוק יונק- יש חלב. כשהילד בא להורים מעמדת נפש יונקת, מלמטה, שמבקשת לקבל טוב- יש להם מה לתת. המון. אפילו הם לפעמים לא יודעים כמה.

 

שנזכה לכבד באמת!

 

נ.ב.

חייבת להוסיף נקודה חשובה.

יש הבדל עצום בין יניקה לטפילות (וסליחה על המילה הבוטה…). לינוק פרושו לקבל מהם מה שהם רוצים לתת. טפילות זה להכריח אותם לתת. אפשר לקבל עזרה עם הילדים ממקום של יניקה- שכדאי שהילדים שלי יפגשו כמה שיותר עם האישיות המיוחדת של אמא שלי, ואם היא רוצה ושמחה לתת את זה זה נפלא, ואפשר להגיע למקום טפילי שבו סבתא 'חייבת' לעזור. אפילו לבקש עצה בא לפעמים ממקום לא נכון של "תחליטו בשבילנו" ולא ממקום שמבקש לשמוע דעה של חכמים ממני. אז חשוב לדייק בעמדת הנפש שם. ואיך יודעים? לפי התגובה. אם הבקשה משמחת את ההורה- כנראה אנחנו במקום מדויק ונכון.