על שנאת חינם, גן עדן וגיהנום
ברוח הימים, מתבקש לדבר על אהבת חינם.
ולא על האהבה שרגילים לדבר עליה, אהבת בין פלגים שונים בעם והאחר הוא אני, אלא על אהבת החינם הקשה ביותר ליישום, בין בני זוג.
למה קשה?
כי ככה זה, לתת ללא תמורה 'פעם ב...' למישהו רחוק קל יותר מאשר לאהוב בחינם את הקרובים לנו ביותר.
בהקשר הזה אהובה משתמשת בסיפור הידוע על אדם שהגיע לבית דין של מעלה. מעשיו הטובים הונחו על המאזניים מול העבירות והחטאים שעשה, והמשקל היה זהה. האדם הזה קיבל אפשרות לבחור אם ללכת לגן עדן או לגיהנום. האיש ביקש וקיבל אפשרות להתרשם מהמקום לפני ההחלטה.
הוא נכנס לגיהנום, ורואה שולחן ערוך בכל טוב, ומסביבו יושבים אנשים רעבים במבטים עגומים ולא אוכלים. מסתבר שלאנשים האלה לא היו מרפקים, ובידיים ישרות אי אפשר להביא את האוכל אל הפה...
הלך האיש לבדוק מה קורה בגן עדן. גם שם יושבים האנשים סביב שולחן ערוך בכל טוב, אבל בגן עדן האנשים אוכלים ושמחים. במבט שני מבחין האיש שלנו שגם לאנשי גן עדן אין מרפקים, אבל הם משתמשים בידיהם הארוכות כדי להאכיל את מי שיושב מולם בשולחן ואינו יכול להביא אל פיו מהמזון המשובח. וחברו שקיבל מהאוכל הטוב, שמח להאכיל את חברו חסר המרפקים.
מוזר, חשב האיש. האם האנשים בגיהנום טפשים יותר ולכן לא עלו על הרעיון המוצלח?
מה פתאום, ענו לו. גם האנשים בגיהנום חשבו על הפיתרון הזה, אבל למה שהם יתחילו לתת אוכל למי שמולם? הם ממש רעבים! קודם כל שייתנו להם לאכול, ואז הם יאכילו בחזרה. אותה טענה נשמעת גם מהרעב היושב מולם... הויכוח לא מוכרע, והם נשארים רעבים מול שפע המזון.
ואילו בגן עדן החשיבה שונה. נכון, אני רעב, אבל אין לי שום דרך לעזור לעצמי. אבל הנה יושב מולי יהודי רעב- לפחות אתן לו לאכול!
גם בזוגיות אנחנו מזהים שמשהו חסר לשנינו "קשה שאין בינינו אמון" "אין פרגון ומחמאות". לכאורה הפיתרון פשוט- אתה רוצה שהיא תחמיא לך והיא רוצה שתפרגן לה? מה הבעיה? תתחילו להחמיא אחד לשני!
אבל זה לא כל כך פשוט... "אני מוכנה להחמיא לו אחרי שהוא יפרגן פעם אחת על כל מה שאני עושה" "שהיא תתחיל להחמיא לי ואז אני אפרגן לה" אנחנו מכירים בצורך שיש לשני, אבל לא מוכנים למחול על כבודנו להיות הראשונים שיתנו, הראשונים שיאהבו בחינם. אנחנו מוכנים לאהוב, אבל לא בחינם...
וזה על קצה המזלג, ההבדל בין גן עדן וגיהנום.
(נכתב ע"י אסתר סולטן תלמידה של אהובה)