אני יכול
א. כמחנכים, לא אחת אנו שומעים טענות הבאות להפחית את רמת הדרישות שלנו מהחניך: “מה אתה מצפה ממנו?”, “אתה יודע מאיזה רקע הוא בא?”, “אי אפשר לדרוש ממישהו שמעולם לא טעם אהבה מהי – (כי גדל במוסדות וכו’) – שידע לאהוב אחרים…”, “הוא עושה כך מתוך לחץ חברתי… הוא לא אשם”, ועוד כהנה וכהנה הסברים, הצדקות, טענות ה”אין ברירה” והלגיטימציות למיניהן. והדברים אכן מגיעים לידי אבסורד!
ההנחה שילד יכול לגדול ולהתחנך רק בתנאים מסוימים המאפשרים זאת, מרפה את ידינו כמחנכים ולא מסייעת בידינו, בלשון המעטה, לעורר את הרצון של המתחנך להוציא מהכח אל הפועל את הטוב הצפון בו. כדי לחנך צריך להאמין במתחנך, ולא להתמקד בתנאים ובסיבות.
ב. הרמב”ם בשמונה פרקים (פ”ח) מדבר על כך שרצון ה’ הוא שהאדם “יעשה פעולות בבחירתו ואין דבר מכריחו עליהם ולא מונעו מהם… וכמו שבאר בספר האמת ואמר בפרשו עניין זה: ‘הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע’. כלומר, לכל אדם יש יכולת להבחין, בניסיון הנתון, בין הטוב והרע מעצמו, ויעשה איזה מהן שירצה, ואין מונע אותו מכך”. מכאן שאי אפשר “להאשים” תכונות אופי, סביבה, עניין אישי או משפחתי כהצדקה לבחירה ברע. לכן ממשיך הרמב”ם: “ויצווה ויוזהר ויוענש ויוגמל ויהיה כל זה צדק” – שכן אם אין הדבר בשליטתו או תלוי בו, מדוע ייענש על כך?! וכיוון שהדבר בשליטתו – הרי זה צדק!
יזעקו הזועקים: “איזה קשיחות”, “איזה חוסר הבנה וחוסר התחשבות כלפי החניך!” מדוע אינכם יוצאים מתוך הנחה שהוא עושה את המקסימום במצב הנתון?! אומר הרמב”ם: “ואל יאמר אדם ישנם כבר בו (=במצב) שאי אפשר לשנותם, כי כל מצב אפשר לשנותו מטוב לרע ומרע לטוב והבחירה בידו בכך”.
כאן יש להעיר כי ברור שהדרך שכל אחד עושה לשינוי מצבו תהיה בקצב וברמת קושי שונים. גם הדרישות מהחניך תהיינה שונות, בהתאם לנקודת הבחירה בה הוא נמצא, במקום שממנו לדעת טוב ורע.
ג. נוסיף, שאם “מבינים” את החניך ומתוך כך דורשים או דורשים רק מעט, יתקבל אצלו שדר שאין מאמינים בכוחותיו.
לעומת זאת, מתוך האמונה בהשגחה הפרטית, שאין הקב”ה מנסה אלא את מי שיכול לעמוד בניסיון, נפנה אל החניך בדרך אחרת: “אני מבין שיש לך הרגלים כאלו / הסביבה מקשה / העבר קשה וכו’, אבל עדיין יש לך שתי אפשרויות – לעשות טוב או רע. יכולת הבחירה לא ניטלה ממך, ואני מאמין שיש בך כוח, למרות הכל, לבחור בטוב”.
זוהי רמת אמון! אולי קצת מבהיל ומחייב, אך אמון זה ייתן כוחות אדירים לחניך ולעתידו. פעמים רבות נחסם אדם בהתפתחותו בשל חוסר אמונתו בגדלותו ובכוחותיו. עיקר כוחו של האדם, גולת הכותרת שבו, היא יכולת ההכרעה – יכולת הבחירה החופשית – בטוב, למרות הכל.
ד. נכון, אנו חיים בעולם “מבין”, “מתחשב” ומקל… שבו נוטים להסביר כל מצב בעייתי במעשה ובהשפעה שאחרים אחראים עליה. לא זו דרכנו. בספרו “מי מרום – אורי וישעי” כותר הרב חרל”פ: “…שלזאת נדמה לכל אחד שאין מקום לפניו לתשובה… שחושב גם את העבר להכרח, וחושב שלא מצד בחירתו החופשית בחר בעיוות דרכיו… ושלא יעלה בידו לשנות את דרכו – דבר זה מביא שאין האדם פונה כלל לתשובה ומתרחק ממנה”. הסתכלות זו משמעה הסרת האחריות מעצמו. ההנחה שמעשיו הרעים הינם תוצאה של נתונים שאינם תלויים בו מביאה לכך שהאיש חושב ש”אינו אשם” ומתוך כך גם אין סיכוי לשינוי. אם כמחנכים נאמין שיש לחניך יכולת לבחור בטוב ומתוך כך נטיל את האחריות למעשיו עליו, דבר המקשה עליו ללא ספק – נפתח בפניו דרכי תשובה!
ה. נסכם מדברי הרב קוק זצ”ל ב”אורות התשובה”: “אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזו גם תוכן הוידוי המחובר עם מצוות התשובה, שמודה האדם שאין שום עניין אחר שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו עצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ה’, לחדש את חייו בסדר הטוב, אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת, המתחבר אל קדושת אור תורה המשיבת נפש”.