top of page
  • תמונת הסופר/ת: אסתר סולטן
    אסתר סולטן
  • 4 בינו׳ 2018
  • זמן קריאה 2 דקות

עודכן: 8 במרץ 2018

וכמה שהוא רגוע, העולם סביבו מתערבב ומשתנה. כל הורה טרי נדהם לגלות כמה נדל"ן צורך תינוק קטנטן. עגלה, מיטת תינוק, כסא לרכב, אוניברסיטה, נדנדה, אמבטיה ומעמד לאמבטיה...

וזו רק ההתחלה, כמה זמן צורך תינוק- האכלות, מקלחות, ועוד לא דיברנו על כאבי בטן… וכל זה בלי להיצמד ללו"ז הנורמלי שלי- פתאום לילה הוא יום ולכי תסבירי לו שעכשיו ישנים. ובעתיד- כמה דאגה, כוחות, כספים ואנרגיה אנחנו משקיעים בילדים שלנו, אי אפשר לכמת את זה בכלל.

אז איך זה שאנחנו כל כך אוהבים אותם, למרות שהם כל כך מבלגנים לנו את החיים?

יש שיענו שהאבולוציה תכנתה אותנו ככה, שנקריב את הנוחות שלנו על מנת לגדל את צאצאינו בצורה מיטבית כדי להמשיך את קיום המין האנושי, בדיוק כמו שבעלי חיים מקריבים מעצמם כדי לגדל את הצאצאים שלהם.


יש בזה משהו מן הסתם, אבל התרבות המערבית של ימינו מוכיחה שהאנושות מתגברת בקלות על האינסטינקטים החייתיים של התרבות וגידול צאצאים. תרבויות שלמות מיפן ועד אוקראינה כמעט ואינן מולידות ילדים למרות המחירים הברורים שיש להחלטות האלה. מה לעשות, המחיר בטווח הקצר של זמן, כסף ונוחות הכרוך בגידול ילדים, הצורך לוותר שוב ושוב על "מה שבא לי ועכשיו" והאחריות הנלוות לגידול צאצאים עולה ככל הנראה על הנזק העתידי למין האנושי.

מסתבר שאינסטינקטים אינם הסבר מספיק למסירות של הורים כלפי ילדיהם.

אז למה אנחנו ממשיכים ללדת ילדים?

הרמב"ן על הפסוק "כבד את אביך ואת אמך" מסביר שמצוות כיבוד הורים מופיעה בחמישיה הראשונה של עשרת הדברות, העוסקות במצוות שבין אדם למקום משום שיש בהורים בחינה אלוקית. 

והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון.

ובמילים שלנו: ההורים דומים לקב"ה בזה שגם הם בוראים, שותפים ביצירת האדם, נותנים חיים כמו שהקב"ה נותן חיים לעולם. לכן גם אנחנו מצווים לכבד אותם כמו שאנחנו מכבדים את הקב"ה, שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו(הרמב"ם).



כלומר ההורות היא משהו אלוקי, משהו שהוא מעבר לטבעי, להגיון הפשוט והאנושי.

בהבאת ילדים לעולם יש משהו אלוקי, עצום, גדול מכל אינטרס אגואיסטי "טבעי". זה הכוח שמשאיר אותנו ערים בלילה כשהתינוק בוכה אחרי שהחלפנו לו טיטול, רחצנו אותו, האכלנו, עשינו גרפס ועוד אחד, ומה הוא רוצה עכשיו? למה הוא ממשיך לבכות?

האינסטינקט האגואיסטי הוא ללכת לישון או לפחות להבטיח לעצמינו שזה האחרון, אבל אנחנו לא מתנהגים ככה, אנחנו ממשיכים לנסות גם בעיניים נעצמות להרגיע ולנחם. וגם אחרי שהם גדלים והופכים מתינוקות חמודים למתבגרים מחוצ'קנים ולא רכים במיוחד אנחנו מוכנים ללכת מיועץ ליועץ כדי לעזור להם להצליח ולהתפתח.

למה זה?

כי אנחנו פועלים ממניע אחר, אלוקי. אנחנו אפילו לא תמיד מודעים לזה, אבל זו האמת. זו גם הסיבה שאנחנו נקראים "אבא" ו"אמא" ולא בשמות הפרטיים שלנו. כי בהורות אנחנו לא אנשים פרטיים שמונעים ממניעים אישיים אלא כלליים, אלוקיים.

ותודה להוריי שהביאוני עד הלום!

(סתם. תודה להורי שלמרות התובנות שאליהן הם הגיעו בגידול שלי, העניקו לי ולעולם את האחים והאחיות שלי)


  • תמונת הסופר/ת: אסתר סולטן
    אסתר סולטן
  • 1 בינו׳ 2018
  • זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 8 במרץ 2018

~​נכתב ע"י רויטל רגב~

שנים. שנים הסתלבטו עליי שיש לי תיק של מרי פופינס.

לא שהחבאתי בפנים מטריה, ספסל או פנס רחוב.. אבל תמיד, באופן מפתיע, היה בו ה-כ-ל.

טישיו, שפתון, סידור עם תהילים וברכת המזון, קרם ידיים, עטים, מגבונים, אוכל... ומה לא...

למה אני מספרת לכם את זה?

ליל שבת לפני הרבה שנים, חברים קפצו לקינוח וג'עלה, והקטן שלי מתעקש להביא לשולחן את קערת הזכוכית עם הפיצוחים.

"ממוש, אולי תביא את בקבוק השתיה? או את החטיפים של הילדים? יש לי רעיון! תביא את הכוסות!" (החד פעמיים כמובן) אבל הוא מתעקש... ואני?ברור לי.. שבטווווח... זה יישבר! ואני גם טורחת ליידע אותו. "חמודי, תיזהר! זה כבד! זה יישבר... זה עוד רגע נופל לך ו...ותנחשו מה קרה? ברור! נפל התנפץ והתפזר לכל עבר. ומפי נפלטה צעקה: "ידעתי!"

איך ידעתי? לא ברור. ובכלל מאז שמתי לב שבני אדם מרבים לדמיין ו"לדעת מראש" בעיקר תחזיות שחורות..

הבעל לא חזר הביתה ולא עונה בנייד/ חברה לא מגיבה לווצאפ יומיים/ הבוס מזמן לשיחה/ המורה התקשרה... והדמיון מתחיל להשתולל. וכבר ברווור לי שבטוח... בטוח לא משהו טוב, תודו!!

מאיפה? מאיפה הוודאות??? ביננו, דמיונות. אבל אז מה?

מאז, עברו הרבה מים בירקון. השתתפתי בסדנאות של חשיבה חיובית ודמיון מודרך, הדרכת כלות, חוגי הורים... למדתי הנחיית הורים וייעוץ בגישת שפר המדהימה וכמובן מעל הכל, שיעורי תורה! כל שבוע! מהיום בו סיימתי את האולפנה ובע"ה עד 120. וכך אני אוספת לי תובנות משנות חיים. והיום אני מעניקה לכם 3 מתוכן:

1) יש הבדל בין גוף ונשמה! (הגוף גשמי, מוגבל ומתכלה ואילו הנשמה, חלק אלוק ממעל. רוחנית, בלתי מוגבלת ואינסופית) לכן היכולות התלויות בגוף- מוגבלות. ואילו אלו התלויות בנשמה- לא!

2) אנחנו הורים טובים! והילדים שלנו טובים, ומשתפים פעולה עם הציפיות שלנו!

3) ציפיות הן לא רק לכריות! וכגודל הציפיות- כן גודל היכולות!!! העוצמות של ציפיות במערכת המשפחתית הן מטורפות! והכי כיף- זה שיש להן נטייה להגשים את עצמן...

אתם מתחילים להבין לאן אני חותרת?!

אנו נוטים לחשוב, שמה שאני רואה אצל הילדים- זה מה יש. נכון? זיהינו, מיתגנו, וגם ברור לנו ממי הם ירשו את זה...הבכור אחראי וחרוץ, השניה מצחיקה וחברותית, השלישי חננה בכיין והרביעית- גברת פלפלת. נכון?

אז זהו! שממש ממש לא!!! וזה למעשה אחד האסימונים הכי משמעותיים שנפלו לי בחיים ובחינוך:

כיוון שהנשמה שלנו היא אינסופית, הרי שכל אחד וא


חד מאיתנו נולד עם תיק של מרי פופינס!

אתם קולטים את זה?! תיק רוחני שיש בו ה-כ-ל!!!


אין סוף ובטח שאין לנו מושג למה שכל אחד יכול עוד להוציא מעצמו, לו רק ירצה! השמים הם הגבול!

אז איך?? איך עוזרים לילדים להוציא מהתיק הפלאי הזה יותר?מילת הקסם היא: "אמון".

לפני 13 שנה לימדה אותי הרבנית אסתר לבנון תחי' ש"אמון יוצר יכולת". יכולת להוציא מהכח אל הפועל עוד ועוד ממלאי הפוטנציאל האינסופי שלנו. מהתיק הזה של מרי פופינס.

האמון (מלשון "אמן"= "אמת") שלנו ההורים, הידיעה הברורה, הוודאות שבטוווח שהילד שלי טוב- באמת! חברותי- באמת! אחראי-באמת! יכול- באמת! ישנו את הדמיון והציפיות שלי משליליות לחיוביות. ישנו את ההתבוננות, היחס, טון הדיבור.. והם אלו שיסייעו לו להאמין בעצמו. ולהתחיל לגלות בתיק המרי פופינס שלו דברים שאפילו הוא לא חלם שנמצאים בו.



ביננו, אם נתבונן רגע על עצמנו, זה הגיוני... גם אנחנו מוציאים מעצמנו הרבה יותר במקומות שבהם מאמינים בנו. יודעים שבטווווח אפשר לסמוך עלינו. במקומות שבהם מצפים מאיתנו לטופ. ששם אנחנו נתפשים כאלופים. אחראיים. דייקנים. ראש גדול...

אז קדימה! (ומקראה להבנה: אֲצַפֶּה = אֶצְפֶה! כלומר אדמיין שזה מה שהולך לקרות ואפילו- ממש אדע!)

במקום לחשוש שבטח הילדים מטביעים אחד את השני באסלה כשפתאום יש שקט בבית, נדמיין שבטח הם מסדרים את החדר. במקום לצפות שכשאחזור הביתה מאוחר מהעבודה הבית בטוח ייראה כמו סדום ועמורה, אצפה שבטוח הילדים סיימו שיעורים ומקלחות והכינו לנו ארוחת ערב רומנטית בהפתעה. במקום לפחד שהקטנה תצרח בבוקר ותסרב להתלבש, אצפה שאחותה הגדולה תלביש אותה וגם תעשה לה קוקו מהמם, ובמקום לדמיין שכשאבא יחזור הביתה הוא יקלקל לי את שעת ההשכבה כי עכשיו תתחיל מסיבה... אצפה שהם ירוצו אליו בשמחה, יגישו לו כוס מים, יחבקו וינשקו אותו ויחזרו לישון.

ואז... אתם יודעים מה יקרה פתאום?במקום לצעוק "ידעתי!" כשהם נכשלים/ הורסים/ רבים... נתחיל לצעוק "ידעתי" כשהם מצליחים, מסתדרים, מסדרים.

ואתם יודעים מה עוד יקרה פתאום? הם יתחילו לשלוף מהתיק של מרי פופינס יכולות מופלאות ומרגשות ומצמיחות.הם יעזרו, יסתדרו, יְשַׂמְּחוּ.. אווופס. בעצם זה לא יקרה פתאום. ידענו!


  • תמונת הסופר/ת: אסתר סולטן
    אסתר סולטן
  • 22 באוק׳ 2017
  • זמן קריאה 3 דקות



אני זוכרת את עצמי כמורה מתחילה, עומדת בכיתה ג' בנים ואומרת להם (טוב, האמת היא שצעקתי...) "כולם להיות בשקט!" ותוך כדי זה, בלב, אני מגחכת לעצמי - למה שהם יקשיבו לי בכלל? מי אני? תופתעו מן הסתם לשמוע שהרעש בכיתה נשאר באותם דציבלים כמקודם...

אותה תחושה היתה לי כאמא צעירה- הבכור שלנו הוא הנכד הראשון מכל הצדדים, וככזה הוא זכה להערצה ללא גבולות מכל מי שהיה בסביבה. "המלך" קראו לו, חצי בצחוק חצי ברצינות. וגם אני חשבתי ככה, ואפילו התפלאתי על עצמי קצת שאני מעיזה לדרוש ממנו לעשות מה שאני חושבת שצריך לעשות. מה העדיפות שיש לדעה שלי על הרצון שלו?

ואני לא לבד… חברה שבאה לביקור עם הילדים תהתה באזני אם לא היה עדיף לילדיה אמא קצת יותר משקיענית, כמו גיסתה למשל. אחת שיש לה סבלנות לשבת ולקרוא סיפורים במשך שעות… הילדים של הגיסה הסבלנית באמת עושים מה שהיא אומרת להם, אבל למה שהילדים יעשו מה שאמא כמוני אומרת?

דוגמאות לספקות שלנו בסמכותינו כהורים או מורים לא חסרות.אבל מה עושים עם זה?


ובכן,

הבסיס של סמכות הורית או מורית, היא אמון. אמון בארבעה דברים:

ראשית- אמון בזכותי ובחובתי לחנך. לפעמים הורים שוכחים שהם הוסמכו לתפקידם ע"י בורא עולם, ומתחילים להתלבט למה בעצם יש להם זכות להחליט על הילדים שלהם, ולפעמים התגובות של הילד מעוררות אצלם את השאלה הזו. חז"ל (בתלמוד בבלי בבא בתרא צא, ב) אומרים " אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה"- אפילו הממונה על חפירת החפירות בחצר משותפת (אולי דומה לתפקיד של ועד בית? ) שזה ללא ספק מינוי שחשיבותו פחותה מהמינוי להיות הורה או מורה- מן השמים ממנים אותו. ההבנה הראשונה שצריכה להיות לי כשאני מול כיתה או מול הילדים שלי בבית היא שאני פה ממונה מטעם הקב"ה, הוא החליט שאני ראויה לתפקיד ומזה אני שואבת את הסמכות שלי, ולא מתגובות הקהל- אם הילדים/התלמידים עושים מה שאמרתי- סימן שאני הורה/מורה טוב, ואם לא, כנראה שאני כישלון הורי או שכדאי שאעשה הסבה מקצועית...

שנית- אמון בתוכן הדברים שאני אומרת. האם אני מאמינה באמת שנכון לצחצח שיניים כל בוקר או שבליבי אני חושבת שזה סתם שריד לתקופה הפולנית המאוחרת? האם אני חושבת שילד בן שמונה צריך לקום לתפילה או שבעומק ליבי אני חושבת שזו כפייה דתית מוגזמת? לשים את התיק במקום כשמגיעים הביתה- בסיסי או תוצאה של פדנטיות יתר שלי? לשתוק בכיתה- פתח לקבלה ממה שיש למורה לתת או דיכוי של הלמידה היצירתית של הילד? וכן הלאה. אני צריכה להאמין במה שאני אומרת. מרגישים מיד כשאני לא באמת מאמינה...

שלישית- אמון ביכולת של הילד לשאת את ההוראות. מה אני (באמת) חושבת על הילד? האם אני חושבת שהוא לא מסוגל לזכור לשים את התיק במקום כל פעם כשהוא חוזר עייף מבי"ס? האם אני חוששת שדרישה לקום לתפילה "גדולה עליו" ועלולה לגרום לו לשנוא את התפילה כשיגדל? בקיצור- האם הילד מסוגל לעמוד בדרישות שאני מציבה לו? כאן נדרשת כנות עצמית- האם יש לי אמון בכוחות של הילד או שאני רואה אותו כחלש ומסוגל למעט בלבד? בעיני, זו הנקודה העיקרית שיש לנו- כמחנכים לעבוד עליה. להאמין יותר בילדינו, לדעת שהם חזקים ומסוגלים הרבה הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. ככל שהאמון שלי בילד גדול יותר- היכולת שלי לדרוש ממנו מבוססת ויציבה יותר, ונקייה מרגשות אשמה.

רביעית ואחרונה- אמון ברצון הטוב של הילד- שהוא רוצה טוב, ושהוא רוצה את ההנהגה שלנו גם אם כלפי חוץ הוא לא מראה את זה. נניח שאני מאמינה באמונה שלמה שצריך להתפלל ואני בטוחה ביכולתו של הילד שלי לעמוד במשימה הזו, עדיין, כל עוד אני חושבת שהוא יכול אבל לא רוצה, אני לא באמת שלמה באמירה שלי לומר לו לקום לתפילה. כחלק מהאמון שלנו ביכולת של הילדים שלנו, עלינו לפתח את האמון שלנו בטוב המוחלט של הרצון העמוק שלהם. הם באמת רוצים להיות טובים, לעשות מה שטוב בעיננו, להתלבש צנוע, להקשיב בשיעור, לסדר את החדר, להיות אחים אוהבים ועוד ועוד.

כשיש בהירות פנימית בארבעת התחומים האלה, הסמכות נעשית שלימה וברורה, ללא רגשות אשמה.

בהצלחה לנו!!!

שאלות? הערות? הארות? נשמח מאוד לשמוע!

חודש טוב ומבורך!

bottom of page