- אסתר סולטן
- 4 בינו׳ 2018
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 8 במרץ 2018
וכמה שהוא רגוע, העולם סביבו מתערבב ומשתנה. כל הורה טרי נדהם לגלות כמה נדל"ן צורך תינוק קטנטן. עגלה, מיטת תינוק, כסא לרכב, אוניברסיטה, נדנדה, אמבטיה ומעמד לאמבטיה...
וזו רק ההתחלה, כמה זמן צורך תינוק- האכלות, מקלחות, ועוד לא דיברנו על כאבי בטן… וכל זה בלי להיצמד ללו"ז הנורמלי שלי- פתאום לילה הוא יום ולכי תסבירי לו שעכשיו ישנים. ובעתיד- כמה דאגה, כוחות, כספים ואנרגיה אנחנו משקיעים בילדים שלנו, אי אפשר לכמת את זה בכלל.
אז איך זה שאנחנו כל כך אוהבים אותם, למרות שהם כל כך מבלגנים לנו את החיים?
יש שיענו שהאבולוציה תכנתה אותנו ככה, שנקריב את הנוחות שלנו על מנת לגדל את צאצאינו בצורה מיטבית כדי להמשיך את קיום המין האנושי, בדיוק כמו שבעלי חיים מקריבים מעצמם כדי לגדל את הצאצאים שלהם.
יש בזה משהו מן הסתם, אבל התרבות המערבית של ימינו מוכיחה שהאנושות מתגברת בקלות על האינסטינקטים החייתיים של התרבות וגידול צאצאים. תרבויות שלמות מיפן ועד אוקראינה כמעט ואינן מולידות ילדים למרות המחירים הברורים שיש להחלטות האלה. מה לעשות, המחיר בטווח הקצר של זמן, כסף ונוחות הכרוך בגידול ילדים, הצורך לוותר שוב ושוב על "מה שבא לי ועכשיו" והאחריות הנלוות לגידול צאצאים עולה ככל הנראה על הנזק העתידי למין האנושי.
מסתבר שאינסטינקטים אינם הסבר מספיק למסירות של הורים כלפי ילדיהם.
אז למה אנחנו ממשיכים ללדת ילדים?
הרמב"ן על הפסוק "כבד את אביך ואת אמך" מסביר שמצוות כיבוד הורים מופיעה בחמישיה הראשונה של עשרת הדברות, העוסקות במצוות שבין אדם למקום משום שיש בהורים בחינה אלוקית.
והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון.
ובמילים שלנו: ההורים דומים לקב"ה בזה שגם הם בוראים, שותפים ביצירת האדם, נותנים חיים כמו שהקב"ה נותן חיים לעולם. לכן גם אנחנו מצווים לכבד אותם כמו שאנחנו מכבדים את הקב"ה, שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו(הרמב"ם).
כלומר ההורות היא משהו אלוקי, משהו שהוא מעבר לטבעי, להגיון הפשוט והאנושי.
בהבאת ילדים לעולם יש משהו אלוקי, עצום, גדול מכל אינטרס אגואיסטי "טבעי". זה הכוח שמשאיר אותנו ערים בלילה כשהתינוק בוכה אחרי שהחלפנו לו טיטול, רחצנו אותו, האכלנו, עשינו גרפס ועוד אחד, ומה הוא רוצה עכשיו? למה הוא ממשיך לבכות?
האינסטינקט האגואיסטי הוא ללכת לישון או לפחות להבטיח לעצמינו שזה האחרון, אבל אנחנו לא מתנהגים ככה, אנחנו ממשיכים לנסות גם בעיניים נעצמות להרגיע ולנחם. וגם אחרי שהם גדלים והופכים מתינוקות חמודים למתבגרים מחוצ'קנים ולא רכים במיוחד אנחנו מוכנים ללכת מיועץ ליועץ כדי לעזור להם להצליח ולהתפתח.
למה זה?
כי אנחנו פועלים ממניע אחר, אלוקי. אנחנו אפילו לא תמיד מודעים לזה, אבל זו האמת. זו גם הסיבה שאנחנו נקראים "אבא" ו"אמא" ולא בשמות הפרטיים שלנו. כי בהורות אנחנו לא אנשים פרטיים שמונעים ממניעים אישיים אלא כלליים, אלוקיים.
ותודה להוריי שהביאוני עד הלום!
(סתם. תודה להורי שלמרות התובנות שאליהן הם הגיעו בגידול שלי, העניקו לי ולעולם את האחים והאחיות שלי)
