סדרת זוגיות תשע"ח

סדרת שיעורים בזוגיות בבית הכנסת "בית יהודה" (טבת תשע"ח)

#סרטון #זוגיות

משחק הכיסאות לשיפור הזוגיות

​אז הבנתי שגם למצבים פחות נעימים בזוגיות​ יש אבא ואמא, ושניהם אחראיים על המצב שנוצר בדיוק באותה מידה.  אבל אפשר להשתמש בעיקרון הזה גם לכיוון השני? כדי לשפר את הזוגיות ואת האווירה בבית? 

התשובה היא שכן. הרי את השני אנחנו לא יכולים לשנות, ולא נותר לנו אלא לשנות את עצמינו.​​..

​ל​ימדונו חכמינו ​​"​כמים הפנים לפנים​ כן לב האדם לאדם". אדם מסתכל במים רואה את עצמו, כך גם בלבבות היחס של האדם כלפי חברו משפיע על היחס של חברו כלפיו. כשאני באה ברצון אמיתי לשלום ואהבה, ​ומורידה את האגו שלי, ממילא האגו של הצד השני לא יכול להיות לבד וממילא יורד.​

(כמובן שכל הנכתב פה נכתב בלשון נקבה רק בשביל הנוחות)

תארי לעצמך שבן זוגך היקר מאחר לקום בבוקר. אותך זה מקפיץ.​ מילא ​זה שאני צריכה לקום ולארגן את הילדים​ לבדי וגם ​ להספיק לצאת בזמן לעבודה​,​ אבל מה הילדים רואים? איזה מין חינוך זה שאבא הולך למניין האחרון אם בכלל?

ואני מתיישבת מיד בכסא דין ומתחילה לומר לו (בלב או בפה, זה אותו דבר...)

זה ממש לא בסדר שאתה קם מאוחר! זו דוגמא אישית ממש גרועה לילדים!

ומה עם תפילה בזמנה? אני התחתנתי עם בחור שמקפיד על ההלכה ופתאום א​ני לא מכירה אותך​?

ואיך אתה מרגיש כשאשתך צריכה לעבור לבד את כל הלחץ של הבוקר?

מיד בן הזוג הנשפט מתיישב (מטאפורית כמובן) על כסא הרחמים, וכמו כולנו כשאנחנו תחת מתקפה- מתחיל להתגונן: אני עובד עד מאוחר בלילה בשביל לפרנס את המשפחה שלי! לגיטימי שיהיה לי קשה לקום בבוקר! ​קשה לי, אני במשבר​ עם עצמי ​ואין לי אנרגיה לקום ​וכו' וכו'... כל אחד מתבצר במקומו המצב נשאר אותו דבר ואפילו מחמיר...

ואולי אפשר לשחק עם הכסאות? אולי במקום לתפוס את כסא הדין, אפשר לבחור לשבת בכסא החסד והרחמים?

זה נראה ככה: 

אבא ישן, השעה שבע וחצי.

אמא שמה עוד שמיכה על אבא כדי שיהיה לו חם ונעים לישון, ואומרת לילדים: תזדרזו להתארגן, אבל בשקט, אבא ישן, הוא מאוד עייף!

במציאות כזו, כסא הדין נשאר פנוי... וכמו כולנו, כשאנחנו לא מרגישים מותקפים, יש מקום למצפון ולרצון הטוב הטבוע בנו להתבטא. כשאני מרפה הסיכוי שיחזור לעצמו גבוה יותר​, כי​ הוא לא מבזבז אנרגיה על התגוננות ויכול להשקיע אות​ה ​בלהתגבר ​על הפיתוי להישאר במצב הפסיבי והנמוך, והוא יכול לחזור להיות האדם הנפלא שהתחתנת איתו.

כי ככה זה. כשאני תופסת מקום אחד, סביר להניח שבן הזוג שלי יתפוס את הצד השני, המקביל. ושינוי מקומות אצלי- ​ממילא מאפשר לו לבחור מחדש את מקומו.

וברוח ימי הדין הממשמשים ובאים, נתפלל שבזכות המעבר שלנו מכסא דין לכסא חסד כלפי בני זוגינו והאנשים שסביבנו, ה' ינהג בנו מידה כנגד מידה, יעבור מכסא דין וישב בכיסא רחמים, וניכתב כולנו לשנה טובה ומתוקה.

על סיטואציות זוגיות - מזינה ומזמינה

בקטע הקודם הבנו ששניים יוצרים מצב, משום שכל מריבה היא בעצם אגו מול אגו, ואם אחד מבני הזוג מוריד את האגו שלו ממילא גם האגו של בן הזוג מושפע מזה, שכן "אי אפשר לריב לבד"...

כשאבין מה החלק שלי בסיפור- אוכל לבחור לפעול אחרת וממילא לשנות את כל המצב בינינו.

במאמר הקודם דיברנו על ה"מאפשרת". היום נבין מיהי "המזינה" ו "המזמינה". (כמובן שהפניה היא בלשון נקבה אך ורק לשם הנוחות, וגברים מזינים ומזמינים מריבות בדיוק באותה מידה...)

המריבה מתחילה מגפרור קטן. מילה פוגעת, חוסר בפירגון או מעשה מכאיב מצד אחד מבני הזוג. כשבן הזוג השני בוחר להחזיר באותו מטבע, המריבה גדלה.  עכשיו הכדור אצל בן הזוג הראשון- האם להוסיף שמן למדורה ולהחזיר מנה אחת אפיים או להתגבר על האגו ולהפסיק את הדינמיקה המידרדרת. באופן מפתיע אנחנו רואים שבני זוג מתקשים להתגבר על הפיתוי לשרת את האגו, ומחזירים מכה. וככה המריבה עולה ופורחת, כשבני הזוג מזינים אותה במעשים שלהם.

לכאורה זהו תיאור פשוט של מריבה רגילה...

 ננסה להבין מה מניע את בני הזוג להמשיך להזין את הסיטואציה הזו? הרי היא כואבת כל כך! 

כאן נכנסת לתמונה הטעות הבסיסית, התנאי הלא מודע שלנו לחיים, שהיא בעצם האגו שלנו.

ננסה לתת דוגמא פשוטה כדי להדגים את הרעיון- אישה שהטעות שלה היא שהיא "שווה רק כשהיא למעלה", לא תוכל לסבול סיטואציה שבה היא יוצאת כשידה על התחתונה, ותעשה הכל כדי להיות המנצחת- העליונה, כי מבחינתה בלי זה אין לה קיום! היא מוכנה לשלם גם במחיר כואב של מריבה זוגית- העיקר "להתקיים".

המודעות- כלומר הזיהוי של הטעות וההבנה מה בהתנהגות שלי מזין את המריבה, מאפשר לי לבחור. למשל בדוגמא שהבאנו-  האם אני באמת מוכנה לשלם מחיר כזה בשביל "להיות למעלה"? בשביל תנאי דימיוני ולא אמיתי, שגוי מיסודו? ובכלל- מי שמודעת לטעות הבסיסית שלה (ולעובדה שזו טעות...) מזהה מה האגו שלה בסיטואציה הזוגית, ויכולה לבחור להוריד אותו. כמובן שהדוגמאות רבות ושונות- כל זוג ועניינו...

ומיהי המזמינה?

מכירים את ילד הכאפות? 

תמיד סיקרן אותי איך כל הכיתה יודעת שהילד החדש שהגיע לכיתה הוא יעד להתעללות? רשום לו על המצח? 

ובכן, לא ממש רשום, אבל אנחנו משדרים לעולם את הציפיות שלנו. ילד כאפות מסתובב בעולם עם יד מטאפורית מעל הראש כדי להגן על עצמו, כאילו אומר "אל תרביצו לי!"- ובזה הוא מזמין את המכות (באופן לא מודע!!!!). מי חשב להרביץ לך? אתה משדר לעולם את האופציה הזו... לא היו חושבים עליה בלי זה!

למדנו שגם אנחנו "מזמינים" את הטעות שלנו. לדוגמא- באחד הייעוצים הגיעה אישה שכמה טוב שהיא עשתה לכל מי שהיא פגשה- תמיד החזירו לה רעה תחת טובה. בייעוץ התברר שהטעות שלה היא שהיא חושבת שהיא קיימת רק כשמגיבים לה יפה, ובעצם באופן לא מודע היא מסתובבת בעולם בשאלה- "אתה תגיב לי יפה? ואת? ואתם?" היא כמעט מזמינה את התשובה ההפוכה, היא "מרימה להנחתה" בזה שהיא עסוקה בשאלה הזו כל הזמן, שנובעת מתוך האגו שלה.

גם בזוגיות התלות בטעות עלולה להזמין את ההפך שלה. דוגמא קטנה לעיקרון היא: אם אני שווה ומרגישה קיימת רק כשבן הזוג שלי דואג לי, אני כל הזמן משדרת (גם לא במודע) "אתה דואג לי? אתה תדאג לי?" בזה שאני כל כך אחוזה בנקודת האגו הזו- האגו שלי מטפס ומזמין את האגו של בן הזוג לטפס גם הוא, להגיב ולפגוע באגו שלי- לא לדאוג לי בכלל. כלומר דווקא הפחד מלאבד את הטעות, הנובע מהחשש לשלומו של האגו שלו, דוחף למצב שבו באמת בן הזוג מתנגד באופן פעיל (מתוך האגו שלו...) ופוגע באגו שלי. ממש "אשר יגורתי יבוא לי". בכל זוג הדינמיקה מורכבת ושונה- לפי הטעויות הבסיסיות של בני הזוג והדרכים שבהן הן באות לידי ביטוי.

לסיכום- הרבה פעמים קשה לנו להבין מה החלק שלנו במצב הקיים כי אנחנו בסך הכל עושים מה שנראה לנו הכי בסיסי והכרחי לעשות. ההבנה שמה שנראה לנו הכרחי וקיומי הוא בעצם טעות לא מודעת, סובייקטיבית ולא קיומית- מאפשרת לנו להרפות, לוותר על האגו המדומה ולזכות לאהבה וזוגיות טובה. איך עושים את זה? בע"ה במאמרים הבאים. שבת שלום!