כולנו רוצות להיות בעלות מידות טובות. (בנפש! לא רק בגוף...)
אך מה הן מידות טובות? נדיבות? הרי במקרים מסוימים צריך להיות דווקא לא נדיבים. רחמנות? יש אנשים שכלפיהם אסור לנהוג ברחמנות. מהי אם כן "מידה טובה"?
מידה טובה היא מלשון מדידה. אדם בעל מידות טובות הוא מי שיודע להשתמש בכל סיטואציה ב"כמות" נכונה מכל תכונה, כך שההתנהגות שלו במצב תהיה נכונה ואמיתית.
יש מצבים שבהם צריך לאהוב "ואהבת לרעך כמוך" ופעמים שצריך לשנוא "משנאיך ה' אשנא". צריך לרחם על העני, היתום והגר, ומצד שני אסור לרחם על עמי כנען וחובה להרוג אותם. וכן בחיי היומיום שלנו יש סיטואציות שבהן נכון לכעוס ופעמים שממש אסור לכעוס, מצבים שבהם מצווה להצטער ואחרים שבהם אנחנו מצווים לשמוח ועוד ועוד. גם ה"עוצמה" של כל תכונה צריכה להיות שונה בכל סיטואציה.
כלומר, כדי להיות בעלי מידות טובות אנחנו צריכים לפתח בעצמינו גמישות גדולה. יכולת לנוע בין תכונות שונות והפוכות, יכולת להשתמש בכל פעם בכמות שונה מכל תכונה, הכל לפי הצורך שיש מולנו. בעצם ההגדרה של אדם בעל מידות טובות היא שהוא אינו מקובע למידה מסוימת או לסט התנהגויות שהוא רגיל אליהן, שנוחות לו ומתאימות לנטיית נפשו. לאדם כזה יש גמישות נפשית כמו דוד המלך- "עדינו העצני" שכשהיה עוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ.
איך עושים את זה?
מפורסמים דברי הרמב"ם על ההגעה ל"שביל הזהב" בכל מידה. הרמב"ם מסביר שכשאדם הוא בעל מידה מסוימת, עליו להתנהג בכוונה באופן ההופכי למידה זו, על מנת להגיע לאיזון. לדוגמא, אדם קמצן, יצטרך להתנהג בצורה פזרנית (שגם היא כמובן, לא ההתנהלות המומלצת...) עד שיגיע לדרך האמצע, לנקודה שבה הוא לא מוגזם לשום כיוון. וכן בכל שאר המידות.
גם הרב וולבה אומר שהאדם צריך "להתלמד לעשות הפך רצונו", ומתוך כך הוא משתחרר מההתקבעות לצורת התנהגות אחת שהוא רגיל אליה ונוחה לו.
דוגמא מאלפת לכך נמצא אצל אברהם אבינו. אחרי הניסיון הגדול של עקידת יצחק, הקב"ה אומר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", לכאורה, תמוה, וכי עד עכשיו הקב"ה לא ידע שאברהם ירא אלוקים? וכי תשעת הניסיונות הקודמים לא הוכיחו מספיק את יראת האלוקים אל אברהם? מה התחדש עכשיו?
מידתו של אברהם אבינו היא חסד. הוא מכניס אורחים במסירות יוצאת דופן ומפיץ את תורת ה' בעולם. אפשר היה לחשוב, שכל העשייה הברוכה הזו של אברהם נעשית מתוך נטייתו הטבעית לגמול חסד. אבל בניסיון עקידת יצחק, אברהם נדרש לפעול במידת האכזריות, שהיא הפוכה לחלוטין מנטיית נפשו הטבעית, ובעמידתו בניסיון הקשה הזה הוא מוכיח שכל מה שעשה עד אז, נבע גם כן רק מציות לציווי ה' ולא מנטייה נפשית אישית. בניסיון העקידה מתגלה חוסר הכבילות של אברהם לנטיית נפשו הטבעית, וממילא מוכח שכל מעשיו עד אז היו מתוך יראת אלוקים "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (ע"פ הגר"א)
אבל מה לעשות, שלעיתים אנחנו בכלל לא מודעים לזה שאנחנו בקיצוניות?
הטעות הבסיסית של כל אחד ואחת מאיתנו מביאה אותנו להיצמד באופן לא מודע לסט התנהגויות ומעשים שמשרתים את תפיסת העולם של הטעות שלנו. ואנחנו בכלל לא מודעים לזה שההתנהגויות האלה לא מאוזנות אצלינו, שאנחנו מתנהגים בצורה מוגזמת. להיפך! לנו נראה שההתנהגות הזו היא ההתנהגות הטובה, וכמובן שברור לנו שכל העולם חושב כך. למשל, לאישה שהטעות שלה היא שהיא "שווה כשהיא אחראית", ברור שכל התנהגות שתביא לכך שהיא תהיה אחראית ותחשב אחראית בעיני הסביבה- היא תכונה טובה. אישה כזו תתאמץ להיות בעלת תכונות כמו- ראש גדול, ירידה לפרטים, דייקנות וכו'.
אבל... אם נשאל את בן הזוג שלה (או בת הזוג..) נראה שלדעתו הראש הגדול שלה מוגזם לגמרי, הדייקנות-אובססיבית, והחשיבה על כל פרט קטן והטיפול בו- מרגיזים ומעייפים...
אבל אותה אישה לא תבין בכלל מה הוא אומר, ולהיפך, תחשוב שהביקורת נובעת מכך שהוא בעצמו לוקה בנקודות האלה... הוא בעצמו לא מספיק אחראי!
איך יוצאים מזה?
בעז"ה בפוסט הבא.