שנה טובה!!!
כחלק מהניסיון שלי לחזור בתשובה החלטתי להפסיק להתעלם מערימת הדפים הנמצאת אצלי בצד של המחשב תחת הכותרת "לעשות". הדף הראשון שפתחתי היה דף שאהובה ביקשה ממני לפני כך וכך אמשים להכניס לאתר תחת הנושא של חינוך ילדים. התחלתי, ותוך כדי הקלדה מתממש בי חשק לכתוב לכן מייל, לספר לכולם שהדף הכל כך מבוקש עלה לאתר וגם, כן, אני מודה, ליטול את כתר הפרשנות ולפתח קצת את הקודים הקצרצרים של אהובה.
מקווה שיהיה לתועלת!
מה מפריע לך להיות סמכותית?
בערב החג התקשרה אלי חברה יקרה, נואשת. "התחלתי ללמד בבי"ס, והילדים פשוט לא שמים עלי! אני מנסה בנחת, בחביבות, בצחוקים, אבל בסוף אני מתפוצצת, צורחת את החיים על אחד הילדים, ורק אז יש שקט. אין לי שום סמכות מולם!!! וגם בבית מול הילדים אין לי מילה. איך עושים את זה? איך בונים סמכות?"
אז הנה- בניית סמכות- חלק א' או -"למה אנחנו מפחדים להיות סמכותיים?"
הנחת היסוד חייבת להיות שהסמכות טובה לילד. אם אני חושבת שכשאני בעלת סמכות מולו אני מדכאת אותו ואת נפשו העדינה, אני ממילא מסמנת בתוכי את העמדה הסמכותית כמקום של "הרעים" ובורחת ממנה- אפילו באופן לא מודע. שהרי מי רוצה להזיק לילד שלו או לתלמיד שלו?
אז לא. הסמכות טובה לילד. היא עונה על הצורך הכי בסיסי וקיומי שיש לכל יצור שמגיע למקום חדש לדעת מהם כללי ההתנהגות ואיך מתנהלים פה. הצורך הקיומי וההישרדותי של ילד להשתייך למבוגר שיורה לו את הדרך להתנהלות בחיים, מבוגר יציב, שעומד מאחורי המילה שלו ושאפשר לסמוך עליו.
לפעמים המחשבה היא אחרת- "אם אני אהיה סמכותית מול הילד, אני אפסיד את הקשר הטוב שיש לי איתו". הטעות במחשבה הזו כפולה- גם המשוואה של סמכות= חוסר אהבה היא הפך האמת, וגם התלות שלי בקשר הטוב עם הילד שגורמת לי לא למלא את התפקיד שלי כהורה.
ראשית, מאיפה החיבור בין סמכות לחוסר אהבה? בסקר שטחי ביותר שעשיתי פעם, המורים הכי מוערכים ואהובים הם דווקא המורים ה"קשוחים", אלה שמילה שלהם היא מילה.ומצד אהבת המורה לתלמידים דוקא התווית דרך וסמכות מעידה יותר מכל על אכפתיות... כשאני באמת אוהבת מישהו, אכפת לי מאוד שהוא ידע איך נכון וטוב להתנהג בחברה ובעולם, ואני לא נוטשת אותו בודד לניסוי וטעייה בשטח.
"אבל יש לנו קשר כל כך טוב שחבל לי להרוס אותו"... אם אני כל כך צריכה את הקשר הטוב עם הילד עד כדי כך שאני מפחדת לעשות מה שאני צריכה לעשות כהורה/כמחנכת, אני בעצם שמה את טובתי האישית- את מה שנעים לי כרגע, מעל העיקר, מעל למילוי תפקידי המוסרי- לחנך את הילד, להורות לו את הדרך הטובה. ומנסיוני, כשאמא תלויה בקשר עם הילד כדי להרגיש אמא טובה, זה הדבר האחרון שיהיה לה. ללא מילים, הקשר הופך להיות קלף מיקוח ביחסים עם הילד "אם לא תתני לי X זה יהרוס את הקשר שלנו" הקשר כל הזמן נמצא בסימן שאלה, תלוי, לא בטוח.
מחשבה אחרת שעלולה להפריע היא שאני בכלל לא אמורה לדרוש ממנו, תפקידי האמהי הוא לחבק, לתת, לשרת ולהכיל. אם ככה, מה פתאום שאני אדרוש ממנו פתאום לסדר את החדר שלו או להתנהג יפה לאחותו? המחשבה הזו מתעלמת מהתפקיד הראשוני שלנו כהורים- לחנך את הילדים, להכין אותם לחיים של בגרות ואחריות. היא נובעת מראייה קצרת טווח של ההווה ומתעלמת מהעתיד.
השתכנעתי, מה הלאה? בע"ה בפוסט הבא.
שנה טובה ומתוקה!
コメント